"ילדי הכאפות" - טכנולוגיה בחינוך 2010

פוסט עשירי, 2.1.10
בדיוק אתמול, הגבתי בהנאה לאחד הבלוגים של חברותינו לקורס, אשר תארה את השימוש בטכנולוגיה לצורכי תיעוד וליצירת קשר בין אנשים במדינות שונות – במקרה שלה בעת טיול לאירופה. התלהבתי מאוד מתיאורים אלה ומהעובדה שאני חיה ב... עתיד. תובנות רבות חוזקו אצלי בעקבות הקריאה – על חשיבות השימוש בטכנולוגיה בכלל ובחינוך בכלל, ועד כמה היא מקדמת אותנו... תחושה עילאית זו התנפצה אצלי לרסיסים עת צפיתי אמש בחדשות ערוץ 2 – בכתבתה של יפעת גליק - "ילדי הכאפות" אליה ברצוני להתייחס בפוסט זה.

הכתבה תיעדה תופעה לפיה תלמידים בחטיבות הביניים ובתיכונים מתעדים מעשי אלימות: קללות, מכות והשפלות של חבריהם לכיתה, במכשיר טלפון נייד, ועד סוף יום הלימודים מעלים את הסרטון לרשת האינטרנט, רובם תחת הכותרת "ילדי הכאפות". כשראיינו את התלמידים המתעללים לפשר התופעה, הסתבר שאין הם רואים כל רע במעשה, עבורם הדבר נעשה "בשביל הצחוקים". מה שמקומם יותר מזה, הוא שחלק מהילדים המוכים מחייכים אל המצלמה כי אין להם ברירה, בעוד אחרים נשארים פסיביים.

מנהלי הרשתות החברתיות נמנעים בדרך כלל מלצנזר את הסרטונים האיומים האלה, קשים ככל שיהיו, ויותר מזה התופעה צוברת תאוצה כאשר מאות קבוצות קמות ברשת ה"פייסבוק" נגד אותם ילדים המנודים חברתית.
בעת צפייתי בכתבה זו מעבר לזעם הרב שהצטבר בקירבי על התופעה האיומה ועל השימוש המנוגד לחוק של הטכנולוגיה המתעדת ב"זמן אמת" אלימות לשמה והשפלה נוראית של ילדים שאינם מקובלים חברתית, גבר זעמי על אוזלת היד של החוק במדינת ישראל המתוקנת בה אנו חיים כיום, במאה ה-21. שאלתי את עצמי בתמיהה רבה, מדוע מנהלי הרשתות החברתיות נמנעים מלצנזר חומרים אלה? האם היו מאפשרים זאת, גם אם היה מדובר בילדם או בקרוב משפחתם? עד היכן נגיע? איזו חברה אנחנו?

תגובת משרד החינוך, כפי ששודרה באותה כתבה הייתה: "החוזר האחרון של מנכ"ל משרד החינוך מגדיר את הצילום ללא רשות ואת העלאת הצילומים לאינטרנט כאלימות חמורה. החוזר מדגיש שכל אלימות תטופל במלוא הרצינות בתוך בית-ספר, והתלמידים שיפעלו באופן זה ייענשו. מבחינתו של משרד החינוך אין 'אלימות בצחוק' ואנו נעצור את התופעה" – ואני חושבת שזה לא מספיק.

זה לא מספיק מכיוון שברוב הפעמים הסרטונים האלה מועלים באופן חשאי, בידיעת הילדים בלבד. עובדה היא שהכתבה תארה מקרה בו צולם סרטון שכזה בעת שיעור פיסיקה, כשהמורה יצאה לרגע מן הכיתה (מדוע היא יוצאת באמצע שיעור??). הילדים האחרים, וברוב הפעמים גם הילדים המוכים עצמם, שומרים על שתיקה מחשש לנידוי חברתי! ולכן, הטיפול הנקודתי, אף כי ראוי הוא, לדעתי אינו מספיק. כחלק מההתמודדות עם תופעה זו של שימוש בוטה בטכנולוגיה למטרות אלימות והשפלה גרידא, אני סבורה שיש לתת את הבמה לתכניות לימוד שיעסקו בתופעת האלימות בכלל וברשתות בתקשורת למיניהן בפרט החל מהגיל הרך. חשוב שתכניות אלה יעלו למודעות הילדים שנולדו לעידן טכנולוגי מפותח זה של המאה ה 21, את השימוש הבוטה שפרסומות בתקשורת (טלוויזיה, אינטרנט) מעלות, וכיצד האוריינות החזותית משרתת אותם לכך... יש לעשות זאת כמובן לצד נקיטת צעדי משמעת חמורים למיגור כל תופעת אלימות באשר היא (גם כנגד קללה הנאמרת "סתם בצחוק..."). חשוב שהמערכת תפעל בנחישות רבה בנושא.

מעבר לכך, אני מקווה מאוד ששידור הכתבה יפקח את עיני הציבור בכלל ואת עיני מקבלי ההחלטות במדינה הזו בפרט כדי לקום ולעשות מעשה! לחוקק חוקים למשל, שיאסרו על מפעילי הרשתות החברתיות להעלות סרטונים שכאלה. ואף יותר מזה, בעידן הטכנולוגי המפותח כל כך בו אנו חיים כיום, שתהיה חובה על אותם מנהלי רשתות לאתר ולדווח לגורמים המוסמכים על אותם נערים המעלים לאתרם סרטוני אלימות אלה. ואולי בכלל ראוי לאסור שימוש בטלפונים ניידים בשטח בית הספר (ושום זכויות תלמיד לא יפגעו כאן. להיפך – הם יישמרו!) הגיע הזמן אפוא לקום ולהלחם בתופעה ובאדישות והלגיטימציה הסמויות החובקות אותה, ויפה שעה אחת קודם.