"טיול הוא מקסים רק במבט לאחור..." - "במבט על" על הבלוג שלי

"טיול הוא מקסים רק במבט לאחור"/ פול ת'רו
רשומה שלוש עשרה 21.2.10

הציטוט שהבאתי לעיל, הולם מאוד ומסכם לדעתי את תהליך הלמידה שלי במסגרת ניהול הבלוג הנוכחי עד כה. על כך ברצוני לכתוב בפוסט זה.

לאחרונה שקדתי על ליטושים וסיומות אחרונים לעבודת גמר שאני מגישה במסגרת הקורס "ממידע לידע במרחב הדיגיטאלי – הלכה ומעשה" בלימודיי. נושא עבודתי התמקד בתיאור בלוג זה, אותו ניהלתי (ומן הסתם אמשיך לנהל בהמשך) במהלך לימודיי, כשאני בוחנת אותו באופן רפלקטיבי. אף כי הרחבתי את היריעה על הסוגיות שעלו בעבודה, אני מוצאת גם את פוסט זה בבלוג הנוכחי כמקום טבעי, ראוי ומתבקש להביע את תחושתי ברגעים אלו כלפי הבלוג שלי. זוהי תחושה שחשים כשמגלים דברים חדשים... לעתים מגלים אותם במהלך החיפוש, ולעתים דווקא כשלא מתכוונים... התחושה הזו מלווה בסיפוק ובהנאה צרופה. במהלך בחינת הבלוג הנוכחי הופתעתי לגלות עד כמה הוא היה רלוונטי להתפתחותי כלומדת: הוא היווה עבורי כלי שאפשר ארגון מידע שצברתי בלימודים. הכתיבה בו לצד קריאת פוסטים של חבריי לקורס, במסגרת הבלוגוספירה, עודדו אותי לחשיבה מחודשת על נושאים ותיאוריות אליהם נחשפתי, ולהעמקת הידע בהם. לא אחת נעזרתי בכתיבה בבלוג כדי לשתף את חבריי בחוויות, רשמים ומחשבות על תהליכי הלמידה האישיים שלי, אך גם על סוגיות בנושא שילוב הטכנולוגיה בחינוך, שנתקלתי בהן במדיה התקשורתית.
אני חושבת שבעוד שבתחילת הדרך הייתי די ספקנית באשר לתרומתו של הבלוג לתהליכי הלמידה שלי, כיום במבט לאחור, כשאני מתבוננת על הבלוג, אני נוכחת לשמחתי לראות כי חששותי התבדו לחלוטין. כיום אני מודעת לייחודו של הכלי כמתעד תהליכי למידה, ככלי המאפשר ניהול של ידע, ככלי שבמסגרת הלמידה החברתית בכלל והלמידה המקוונת בפרט, הוא יכול לתרום להבניית הידע. לא תמיד מודעים במהלך המסע לדברים אלו. אבל כשעוצרים לרגע ומתבוננים מגלים עד כמה "הטיול הוא מקסים רק במבט לאחור"- והגילוי הוא כיף גדול.

סקר חדש מצביע: "82% מהתלמידים רוצים לפטופ במקום ילקוט" - זה ייתכן! - זה אפשרי?

רשומה מספר שתים עשרה, 6.2.10
בהמשך לפוסט הקודם שכתבתי בבלוג זה, גיליתי היום כתבה מעניינת ב"קפטן אינטרנט" באתר עיתון הארץ. הכתבה שחוברה על ידי עודד ירון מציגה סקר בנושא סביבות למידה ממוחשבות המועדפות על ידי תלמידים. סקר זה נערך בינואר 2010 בקרב מדגם מייצג של 300 תלמידי כיתות י"א י"ב. הוא נערך על-ידי מט"ח והמרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט בבית-הספר, והוצג על-ידי גילה בן הר. הסקר העלה נתונים מעניינים, אליהם ברצוני להתייחס ברשומה זו. 82% מהתלמידים רוצים לפטופ במקום ילקוט. 52% מהם טוענים כי בית הספר לא מכין אותם לעתיד, ולא מעניק להם את המיומנויות הנדרשות לימינו. מעניין היה לקרוא שהתלמידים מודעים היטב לסיבות המונעות שימוש יעיל במחשב וברשת. הם הזכירו מחסור בשעות בחינוך לשימוש במחשב, גורמים טכניים כגון חיבור איטי לאינטרנט המקשה על עבודתם וכן – היעדר עידוד מצד המורים להשתמש בטכנולוגיה. לאור נתונים אלה, בן הר הביעה את אי הסכמתה לחלק מדבריו של פרופסור גבי סלומון (אליהם התייחסתי בפוסט האחרון), שטען כי "ההתייחסות למחשוב כחזות הכול היא אשליה". לטענתה דווקא בעידן בו אנו חיים כיום, בו הנגישות לשימוש במחשב בחיי היום יום היא גבוהה, חשוב להקנות לילדים מיומנויות שיסייעו להם להיות צרכנים ביקורתיים. לעומת פרופסור סלומון, בן הר מציינת הימצאותם של מחקרים המוכיחים שהמחשב תורם ללמידה. אך כמוהו היא גורסת שהמחשב אינו חזות הכול, אלא אמצעי שיש לדעת כיצד להשתמש בו.
ואכן, סקר, מחקר או כל שאלון זה או אחר... – כולם בסופו של דבר מגיעים לדעתי, למסקנה אחרונה זו. כמו בן הר, גם אני חושבת ששימוש מושכל במחשב עשוי לתרום ללמידה. אני גם חושבת שאין מנוס מלהכיר בעובדה שבעידן הטכנולוגי והפוסט מודרני בו אנו חיים, המחשב הוא חלק אינטגראלי משימושינו היום יומיים. ילדים נולדים לעולם זה, ולכן חשוב לפתח מיומנויות המתבקשות מכך. אני מסכימה עם הדוגמא שבן הר העלתה לפיה הילדים כותבים ב sms, במיילים וכדומה, וזהו סוג של כתיבה שיש לתת עליו את הדעת ולפתחו במקום להוקיעו. וכפי שהיא מצינת: "הילדים כבר שם. אנחנו צריכים לבוא ולומר שהמורים והמערכת צריכים להיות שם גם". יחד עם זאת, אני גורסת שמיומנות זו הנה אחת מיני רבות, שיש להקנות לילדים, זאת כמובן לצד מיומנויות נוספות בשפה ובכלל, שאין לזנוח אותן "בשם חשיבותו של המחשב".
ברצוני להתייחס לדבר נוסף - הסקר הציג נתון מדאיג שעלה מפי הנוער והעלה איזושהי תחושה שלהם של היעדר מוטיבציה מצד המורים להשתמש בטכנולוגיה. דברים אלו מחזקים את העמדה שהעליתי בפוסט הקודם באשר לחשיבות שיש להכשרה ולניסיון של המורה בתקשוב. יחד עם זאת, כפי שציינתי, אין "להאשים" את המורים, שרובם נולדו בדור אחר בו הטכנולוגיה הייתה מפותחת פחות, ונושא המחשוב נראה להם זר ולעתים אף מנוכר. וכפי שכתבתי באותו פוסט: "צריך להשתמש במחשב כחלק מסביבה תומכת שלמה" שכן זוהי פדגוגיה אחרת "שיש להטמיעה ככלי פסיכולוגי בתהליכי ההוראה למידה של המורים". כפי שציינתי בפוסט השני בבלוג זה, שילוב של מנהיגות טכנולוגית בכל בית ספר יהיה עשוי לסייע לכך מאוד. רק כך לדעתי ייושם שימוש מושכל של שילוב המחשב הן על ידי המורים והן על ידי התלמידים, כחלק אינטגראלי מהחיים ומהלמידה. רק כך ייעשה השימוש במחשב בבית הספר למשמעותי, וכך הייתכן (שקיים היום) יהפך לאפשרי!

המחשב תורם כשהמורה נתרם - תובנות בעקבות קריאת עמדתו של סלומון כפי שהופיעה בעיתון "הארץ"

פוסט מספר אחת עשרה
16.1.10
ברצוני להגיב לכתבתו של אור קשתי "המחשב לא תורם ללמידה", כפי שפורסמה בעיתון "הארץ" בתאריך 8.1.10. בכתבה זו מוצגת עמדה אמיצה מאוד, יש לומר, של פרופסור גבי סלומון, הידוע בתמיכתו במחשוב במערכת החינוך. בעמדתו הוא יוצא כנגד כוונת המשרד להוסיף מחשבים בכיתות. סלומון טוען כי אין לקחת כמובן מאליו שבכוחם של המחשבים לשנות את החינוך ואת הישגי הלומדים במערכת. הוא מתאר את ניסיונות הטמעת המחשוב בחינוך כ"איים של הצלחות שלא הפכו לכדי יבשת אחת", ומוסיף ואומר כי "מחקרים שהקיפו עשרות אלפי תלמידים ברחבי העולם מגלים כי הקשר בין הישגים לימודיים למחשוב הוא אפסי, ולעתים אפילו שלילי."
כסטודנטית להוראה שהשתתפה בשנות ה – 90' של המאה הקודמת (אני נשמעת לעצמי פתאום די ארכאית...) בפרויקט "מחר 98'" שהיה פרויקט חלוץ בהטמעת המחשוב במערכת החינוך, ומאז במהלך כל שנות ההוראה למדה וצברה תובנות שאף הועמקו בלימודי התואר השני בחינוך בשנתיים האחרונות, באשר למהות ומשמעות שילוב המחשוב והטכנולוגיה במערכת החינוך (ולראיה בלוג זה שלא אחת העלה תובנותיי אלו), מצאתי עצמי די המומה ואפילו קצת מבולבלת נוכח קריאת כתבה זו. ככל שאני הופכת ודנה בכך יותר ויותר ביני לבין עצמי וביני לבין עמיתיי ללימודים וקולגות להוראה, אני מבינה שהבלבול נובע לא מפני שאיני מסכימה עם עמדות אלו, אלא דווקא מפני שאני קוראת אותם מפיו של מי שלמדתי להכיר כאבות התומכים של הטמעת המחשוב בחינוך. יאמר לזכותו של פרופסור סלומון, שהוא מבסס דבריו על מחקרים שהוכיחו מסקנותיו, וכחוקר אמיתי הוא מעמיד את הדברים כמראה מול הקהילה החינוכית ובכלל.
כפי שטענתי, אני מסכימה מאוד עם דבריו, אף כי הם גרמו לי לאכזבה קלה, שכן הם ניפצו את האופטימיות (שמה אומר אשליה?) שהלכה ונבנתה אצלי באשר ליתרונות המחשוב בהוראה, מאז היותי כאמור פרח הוראה לפני קצת יותר מעשור, תובנה שהתחזקה לאורך הניסיון שצברתי כמורה שרוצה ומודעת לתרומת המחשב בחינוך. ואולי בעצם כאן טמון שורש ההסבר להבנתי את עמדתו של סלומון – פדגוגיה המשלבת מחשב בחינוך תלויה במורה, בהכשרתו ובניסיונו בתקשוב. אף כי גם לי המחשב היווה איום בשלבי הכשרתי הראשוניים כמורה, למדתי להכירו, ובאמצעות הכשרה מתאימה בלימודיי במכללה, ואף בהמשך – למדתי להתיידד עימו ולעמוד על יתרונותיו בשטח. יחד עם זאת ראיתי ולמדתי לדעת שאין התהליך מובן מאליו כלל ועיקר לכלל אוכלוסיית המורים. אל לנו לשכוח שרוב האנשים היקרים האלה נולדו בדור בו הטכנולוגיה לא הייתה מפותחת, כפי שהיא היום בדור ילדיהם ונכדיהם. רוב המורים הוכשרו בגישות ובשיטות הוראה מסורתיות ללא כל קשר או נגיעה בטכנולוגיה. עבורם זהו כלי חיצוני, שלעתים מהווה נטל ומעמסה על ההוראה. אני כמובן אומרת זאת בהסתייגות, כי יש מביניהם שמטמיעים אותו כחלק אינטגראלי בחיי היום יום האישיים והמקצועיים, אך עם יד על הלב – כמה מהם עושים זאת באמת? כאן אני מחזקת טענתה של מורה המלמדת ב"כיתה חכמה", כפי שהובאה בכתבה, ושמהווה לדעתי את לב העניין: "ללא שינוי בתפקידו המסורתי של המורה, אין יתרון לשימוש בטכנולוגיה ובמחשבים... חייבים להשקיע קודם כל במורים עצמם." אני מסכימה מאוד עם דבריה. למחשב יש תפקידים חשובים. הוא ממלא פונקציות, תומך, מעשיר ולעתים אף מקל על עבודת המורה. יחד עם זאת, כדי ששילובו יהיה אכן יעיל חשוב להשקיע בהכשרה מתאימה של המורים. וכשאני אומרת "הכשרה מתאימה" אני מתכוונת להכשרה צמודה לכל מורה בבית הספר (דבר שמחזיר אותי לפוסט שכתבתי בנושא מנהיגות טכנולוגית בבית הספר, ראה בבלוג זה). לשון אחר: צריך להשתמש במחשב כחלק מסביבה תומכת שלמה, כחלק מגישה שלמה, כי זוהי פדגוגיה אחרת, ועד שהמורה לא יטמיע אותה ככלי פסיכולוגי בהוראה, אינני בטוחה בתרומתו ככלי טכנולוגי.
למען הסר כל ספק, אינני מקלה ראש בעבודה המסורתית של המורה, שגם אני נוהגת בה לעתים. אני חושבת שבהוראה נכונה, מורה המלמד בגישה מסורתית יכול להביא את הישגי תלמידיו להישגים מצוינים יותר מאלף מחשבים. יחד עם זאת, כפי שטענתי לעיל, כמודעת ליעילותו של המחשב והתרומה הגדולה שיכולה להיות לו להוראה אני סבורה שהוא ישבח יותר תהליכים אלו. השילוב בין שתי דרכי הוראה אלו –המסורתית והטכנולוגית החדשנית, בתנאי הכשרה נכונים של המורים, יכול להיות השילוב המנצח, ובמלים אחרות: המחשב יתרום כשהמורה ייתרם – לפחות בדורנו אנו. ייתכן ולדור שנולד לתוך עידן המחשוב המתקדם ויוכשר בעתיד להוראה – הדברים ייראו לגמרי אחרת, אלא אם כן גם טכנולוגיה זו תראה בעתיד ארכאית ולא עדכנית. ימים יגידו...

"ילדי הכאפות" - טכנולוגיה בחינוך 2010

פוסט עשירי, 2.1.10
בדיוק אתמול, הגבתי בהנאה לאחד הבלוגים של חברותינו לקורס, אשר תארה את השימוש בטכנולוגיה לצורכי תיעוד וליצירת קשר בין אנשים במדינות שונות – במקרה שלה בעת טיול לאירופה. התלהבתי מאוד מתיאורים אלה ומהעובדה שאני חיה ב... עתיד. תובנות רבות חוזקו אצלי בעקבות הקריאה – על חשיבות השימוש בטכנולוגיה בכלל ובחינוך בכלל, ועד כמה היא מקדמת אותנו... תחושה עילאית זו התנפצה אצלי לרסיסים עת צפיתי אמש בחדשות ערוץ 2 – בכתבתה של יפעת גליק - "ילדי הכאפות" אליה ברצוני להתייחס בפוסט זה.

הכתבה תיעדה תופעה לפיה תלמידים בחטיבות הביניים ובתיכונים מתעדים מעשי אלימות: קללות, מכות והשפלות של חבריהם לכיתה, במכשיר טלפון נייד, ועד סוף יום הלימודים מעלים את הסרטון לרשת האינטרנט, רובם תחת הכותרת "ילדי הכאפות". כשראיינו את התלמידים המתעללים לפשר התופעה, הסתבר שאין הם רואים כל רע במעשה, עבורם הדבר נעשה "בשביל הצחוקים". מה שמקומם יותר מזה, הוא שחלק מהילדים המוכים מחייכים אל המצלמה כי אין להם ברירה, בעוד אחרים נשארים פסיביים.

מנהלי הרשתות החברתיות נמנעים בדרך כלל מלצנזר את הסרטונים האיומים האלה, קשים ככל שיהיו, ויותר מזה התופעה צוברת תאוצה כאשר מאות קבוצות קמות ברשת ה"פייסבוק" נגד אותם ילדים המנודים חברתית.
בעת צפייתי בכתבה זו מעבר לזעם הרב שהצטבר בקירבי על התופעה האיומה ועל השימוש המנוגד לחוק של הטכנולוגיה המתעדת ב"זמן אמת" אלימות לשמה והשפלה נוראית של ילדים שאינם מקובלים חברתית, גבר זעמי על אוזלת היד של החוק במדינת ישראל המתוקנת בה אנו חיים כיום, במאה ה-21. שאלתי את עצמי בתמיהה רבה, מדוע מנהלי הרשתות החברתיות נמנעים מלצנזר חומרים אלה? האם היו מאפשרים זאת, גם אם היה מדובר בילדם או בקרוב משפחתם? עד היכן נגיע? איזו חברה אנחנו?

תגובת משרד החינוך, כפי ששודרה באותה כתבה הייתה: "החוזר האחרון של מנכ"ל משרד החינוך מגדיר את הצילום ללא רשות ואת העלאת הצילומים לאינטרנט כאלימות חמורה. החוזר מדגיש שכל אלימות תטופל במלוא הרצינות בתוך בית-ספר, והתלמידים שיפעלו באופן זה ייענשו. מבחינתו של משרד החינוך אין 'אלימות בצחוק' ואנו נעצור את התופעה" – ואני חושבת שזה לא מספיק.

זה לא מספיק מכיוון שברוב הפעמים הסרטונים האלה מועלים באופן חשאי, בידיעת הילדים בלבד. עובדה היא שהכתבה תארה מקרה בו צולם סרטון שכזה בעת שיעור פיסיקה, כשהמורה יצאה לרגע מן הכיתה (מדוע היא יוצאת באמצע שיעור??). הילדים האחרים, וברוב הפעמים גם הילדים המוכים עצמם, שומרים על שתיקה מחשש לנידוי חברתי! ולכן, הטיפול הנקודתי, אף כי ראוי הוא, לדעתי אינו מספיק. כחלק מההתמודדות עם תופעה זו של שימוש בוטה בטכנולוגיה למטרות אלימות והשפלה גרידא, אני סבורה שיש לתת את הבמה לתכניות לימוד שיעסקו בתופעת האלימות בכלל וברשתות בתקשורת למיניהן בפרט החל מהגיל הרך. חשוב שתכניות אלה יעלו למודעות הילדים שנולדו לעידן טכנולוגי מפותח זה של המאה ה 21, את השימוש הבוטה שפרסומות בתקשורת (טלוויזיה, אינטרנט) מעלות, וכיצד האוריינות החזותית משרתת אותם לכך... יש לעשות זאת כמובן לצד נקיטת צעדי משמעת חמורים למיגור כל תופעת אלימות באשר היא (גם כנגד קללה הנאמרת "סתם בצחוק..."). חשוב שהמערכת תפעל בנחישות רבה בנושא.

מעבר לכך, אני מקווה מאוד ששידור הכתבה יפקח את עיני הציבור בכלל ואת עיני מקבלי ההחלטות במדינה הזו בפרט כדי לקום ולעשות מעשה! לחוקק חוקים למשל, שיאסרו על מפעילי הרשתות החברתיות להעלות סרטונים שכאלה. ואף יותר מזה, בעידן הטכנולוגי המפותח כל כך בו אנו חיים כיום, שתהיה חובה על אותם מנהלי רשתות לאתר ולדווח לגורמים המוסמכים על אותם נערים המעלים לאתרם סרטוני אלימות אלה. ואולי בכלל ראוי לאסור שימוש בטלפונים ניידים בשטח בית הספר (ושום זכויות תלמיד לא יפגעו כאן. להיפך – הם יישמרו!) הגיע הזמן אפוא לקום ולהלחם בתופעה ובאדישות והלגיטימציה הסמויות החובקות אותה, ויפה שעה אחת קודם.

"21 דברים שיהפכו למיותרים בחינוך של שנת 2020"/ ג'ף אוטכד - הרהורים על דבריו...

רשומה תשיעית, 26.12.09
נזדמן לידיי תרגום של מאמר מעניין מהרשת, ושמו: 21 דברים שיהפכו למיותרים בחינוך של שנת 2020, מאת ג'ף אוטכט. התרגום של אסתיד, מדריכת מורים ומרצה. אוטכד מונה 21 דברים שישתנו בחינוך (או לפחות עליהם לעשות כך), בעשר השנים הבאות. אתייחס לדבריו שעוררוני לחשיבה, כאשת חינוך, בקטלוגי אותם לשתי תמות עיקריות: האחד - סביבת בית הספר והכיתה, והשני המורה, ההוראה והתלמיד.
סביבת בית הספר והכיתה
בתי הספר - לפי אוטכט, בתי הספר יהוו בסיסי למידה. מבניהם יהפכו קטנים יותר וירוקים יותר. הסטודנטים, לפי אוטכט, יתקשרו ממקומות שונים. כתוצאה מכך גם מערכות בתי הספר יעברו שינויים.
בהתייחס לדבריו, אני חושבת שאנו יכולים לראות את ניצני התהליך כבר עתה, בפתח העשור החדש. באוכלוסיית הכיתות הנמוכות לדעתי הדבר בולט פחות, אולם בכיתות היסוד הגבוהות ומעלה, אכן נעשית למידה גם באמצעות הרשת גם מהבית. אינני יכולה לעמוד על טיבה (אם כי אני מעמידה אותה כרגע בסימני שאלה, כי לדעתי מערכת החינוך והמורים, שרובם בני הדור האנלוגי, לא מיומנים לכך דיה), אולם אני סבורה שאכן חל איזשהו שינוי, וכתהליך הוא מוטמע בהדרגה.
הכיתות – לטענת אוטכט, המאה ה 21 אינה מתאימה ללימוד בישיבה בטורים. במרחב האינטרנטי ההולך ומתפתח, על התלמידים לעבוד בעבודה שיתופית. כהמשך לרעיון זה טוען אוטכט בהמשך דבריו כי בהנחה שהמחשבים מחוברים לרשת אלחוטית, לא יהיה עוד צורך במעבדת מחשבים בבית הספר.
דבריו אלו של אוטכט, מזכירים לי למידה בקהילות בראייה אקולוגית (העוסקת לפי תובל, 2002, בחקר יחסי הגומלין בין הפרט לסביבתו, כשההנחה היא שהיא מתרחשת בהקשר חברתי תרבותי מורכב ודינאמי). אין מנוס מכך שבעידן "פיצוץ המידע" כשהידע זמין לכל, הלמידה היא אחרת, וכך גם הבניית הידע. זוהי למידה המזמינה תקשורת חברתית ואינטראקטיבית, ואין להתעלם מכך. אולם, ניסיוני כמחנכת בגיל הרך ובכלל, לימדני, שיש לתת את הדעת בלימוד הילדים (בכל גיל שהוא!) למיומנויות הנלוות ללמידה זו (תקשורת בינאישית, שיתוף פעולה, חלוקת תפקידים בין הקבוצה וכו'), וזאת על מנת שתהיה יעילה ואפקטיבית. זהו המקום גם להאיר את מקומו של המורה כאיש חינוך בזמנו זאת.
המורה, ההוראה והתלמיד
זמינות המידע המאפיינת את המאה ה 21, גורמת לפי אוטכט, לשינויים בתפקיד המורה ודרכי הוראתו. לטענתו, בשל הנגישות והזמינות לידע בכל שעות היממה כל ימות השבוע, הגבולות הברורים בין הלמידה בכיתה ללמידה בבית – מיטשטשים, כי הלמידה יכולה להיעשות בכל מקום. דבר זה יביא לדעתו לכך שילשים יצטרכו אמנם ללמוד יותר, אך לא ללכת לבית הספר.
אני מסכימה עם כך שלמורה יש תפקיד אחר במאה ה 21. יחד עם זאת, אינני מבטלת את תפקידו. עם כל הכבוד לידע הזמין, ולעובדה שילדים יכולים ללמוד לבד מביתם, או מכל מקום אחר מחוץ לכיתה, בל נשכח שלא לכל התלמידים הכישורים הנחוצים ללמידה יעילה. אינני יכולה להתעלם מהשאלה מה קורה עם התלמידים המתקשים יותר? ממי הם יקבלו מענה אפקטיבי? ושוב, מה עם מיומנויות התקשורת הבינאישית? האם הכל מתחיל ונגמר בידע? אני חושבת שהתשובה לכך ברורה. ודווקא בעידן זה שומה עלינו כהורים וכמחנכים לתת לכך את הדעת.
לאור הדברים המוזכרים לעיל, דרכי ההוראה, אף הם ישתנו. אופייה של המאה ה 21 כמאפשרת זמינות למידע, תדרוש מהמורה להתאים אישית לתלמידיו את חומר הלימודים. משום כך, לפי אוטכט, לא כולם ילמדו אותו הדבר. הכלים הטכנולוגיים יאפשרו זאת, ולכן מורה שלא ידע להשתמש בטכנולוגיה בעוד עשר שנים, יאבד את משרתו. על המורה יהיה לעודד את השימוש בוויקיפדיה, כמו גם בספרים הדיגיטאליים, דבר שיביא גם לחיסכון בנייר.
התקשורת עם ההורים אף היא תשתנה – מכיוון שההורה יוכל לדעת את מצבו הלימודי של ילדו בזמן אמת, באמצעות הרשת, לא יהיה צורך לפי אוטכט, בימי הורים שימשכו עד אמצע הלילה... ימי ההורים לדבריו, יקבלו אופי אחר, שבו המורה, התלמיד והורי ידונו על תכניות ודרכים לקידום הילד.
גם ההתפתחות המקצועית של המורה תשתנה – הלמידה תיעשה בקהילות, כאשר מורה ילמד מורה. למידה זו תבוסס על הידע ועל הניסיון הנצבר של קהילת זו.
אני מסכימה עם דבריו אלו של אוטכט. לכלי הטכנולוגי שימוש שהולך וגובר בעידן החדש, ומורה שלא ידע להשתמש בו יישאר מאחור, ויגדיל את הפער בינו לבין הסביבה ובינו לבין תלמידיו. ולכן, אם אקשר זאת לדבריו של אוטכט על התפתחותו המקצועית של המורה, ובזיקה לניסיוני כסטודנטית התואר השני, הרי שאין מנוס מכך שהלמידה הטכנולוגית היעילה ביותר תהייה בקהילות למידה של מורים בחדרי מורים, בהשתלמויות פנים וחוץ ספריות... זהו צו השעה!
לסיכום, קריאת המאמר של אוטכט על השינויים הצפויים בחינוך בעשור הבא, בהחלט מעלה הרהורים וערעורים... ללא ספק, הקידמה הטכנולוגית תשנה את אופייה של החברה ברמת המאקרו בעולם, בחוץ, וברמת המיקרו בכיתה. דבר זה יביא לשינוי בתפקיד המורה ובאופי האינטראקציה שלו עם תלמידיו והוריהם. טוב תעשה מערכת החינוך אם תשכיל להבין זאת ולדאוג להתפתחותם המקצועית של המורים בזיקה לשינויים הצפויים, ויפה שעה אחת קודם.

ביבליוגרפיה
תובל, ח' (2002). אוריינות בגיל הרך גישה אקולוגית. בתוך פ' קללין וד' גבעון (עורכות). תל אביב: רמות.

העתיד כבר כאן! – כיתות מתוקשבות בבית הספר היסודי "ישגב" בתל אביב – "מורה בפס - רחב"

רשומה שמינית - 5.12.09

ברצוני לשתף אתכם ברשמיי מצפייה בכתבה "כך תיראה הכיתה העתידנית - מורה בפס רחב", שעסקה בתקשוב בחינוך, כפי שהופיעה בחדשות מהדורת השבת אמש (יום שישי, 4.12.09) בערוץ 2. בכתבה סופר על יוזמה חינוכית של פילנתרופ יהודי, שמואל מיתר (שבצניעותו הרבה לא נחשף בכתבה), העומד בראש חברת היי-טק, אשר תרם מיליוני דולרים לפרויקט חינוכי של לימוד דיסציפלינות בכיתות היסוד (כרגע כיתות ג' – ו') בעזרת מחשב אישי לכל ילד. לסטארט אפ שלו קוראים בשם "עת הדעת" והיוזמה נעשתה מתוך מטרה להביא לשינוי אמיתי ואפקטיבי בחינוך ולהתאימו לרוח הזמן המתחדשת.
וכיצד הדברים נעשים הלכה למעשה?
הכתבה שידרה הצצה לשיעורים טכנולוגיים פרי "עת הדעת", בבית הספר היסודי "ישגב" בתל אביב. בכיתה (אמיתית! לא מעבדת מחשבים!) המונה כ 30 תלמידים (לא חצי כתה ולא קבוצות קטנות), לכל תלמיד מחשב נישא אישי, מחובר לאוזניות. המורה מנהלת את השיעור (חשבון, אנגלית...) מול התלמידים ובסיוע תוכנת המחשב, אשר פותחה על ידי אנשי הי-טק ואנשי פדגוגיה המועסקים בחברה. מחשבי התלמידים הנישאים, מחוברים אל מחשב המורה. התלמידים לומדים ומתרגלים את החומר בסיוע המחשב, כשלמורה יש בקרה מלאה על התהליך. בזמן השיעור – היא עוברת בין התלמידים ועוקבת אחר התקדמותם באופן פרטני. במצבים אלו היא שואלת, מאירה ומעירה לתלמיד בהתאם לקצב התקדמותו. כל תלמיד "שולח" לדף נתונים מרכז - "גלריה כיתתית", את ממצאיו בעקבות הלמידה, כאשר בסיום השיעור, נערך דיון במליאה על הממצאים. לאחר שהשיעור מסתיים, באפשרות המורה להפיק דו"ח המציג את ההספק וההישג של כל תלמיד בשיעור.
עד שלא ראיתי – לא האמנתי! היה זה שיעור אחר, פשוטו כמשמעו. שיעור הנותן מקום לקידמה הטכנולוגית ולקידמת התלמידים בעידן הפוסט מודרני בו אנו חיים (אין מנוס מזה). באותה נשימה השיעור הותיר מקום של כבוד לתרומת בית הספר ולמקום המורה והלמידה החברתית בתהליך הלמידה. התלמידים לומדים בסיוע הטכנולוגיה אך מבלי לבטל את מקומה של המורה בכיתה שנמצאת שם ושולטת בשיעור, אך באופן אחר – יד ביד עם הטכנולוגיה. המורה מחליטה על תכני הלימוד, היא המספקת בהארותיה פיגומים ללמידה (כמו גם התוכנה), והיא המאפשרת בעזרת הטכנולוגיה, לכל אחד מתלמידיה, להתקדם בהתאם לקצב התקדמותו בתהליך הלמידה מול המחשב. בסיום השיעור היא מאפשרת גם את הדיון המתנהל במליאה. מקומה של המורה מתבטא גם מהבחינה הטכנית של ניהול השיעור – חלוקת הזמן של הצגת הנושא, העבודה הפרטנית בתיווכה, אם צריך, וזמן הדיון במליאה בהצגת תוצרי הלמידה הממוחשבים.
מיותר לציין את העובדה ש"משום מה" בעיות משמעת נעדרות כליל בשיעור שכזה בו כל התלמידים, על מגוון רמותיהם הקוגניטיביות, כישוריהם וידע עולמם, פשוט מרותקים ומשתפי פעולה. זה פשוט מעניין אותם – ובצדק!
כעוסקת בתחום החינוך, הגם שהייתי די חשדנית לניהול של שיעור מול מחשב, לאחר שצפיתי בכתבה, מצאתי שהיה בשיעור זה שילוב נכון בין מקום המורה – חומר הלימוד והצגתו הממוחשבת – והתקדמות התלמידים, כל אחד על פי יכולותיו והקצב שלו. אהבתי מאוד את חלוקת הזמן של השיעור, כאשר ניתן מקום לדיון בסיומו (ההיבט התקשורתי חברתי, עליו אנו כה מרבים לדבר ורואים בו ובצדק, ערך חשוב שאין לבטלו גם ובייחוד נוכח הקידמה הטכנולוגית).
בינתיים פרויקט "עץ הדעת" טרם זכה להכרה רשמית מצד משרד החינוך. בבתי הספר הבודדים בו הוא מתקיים, הוא ממומן על ידי הרשויות. אני תקווה ששידור הכתבה אכן יפקח את עיני מקבלי ההחלטות במשרד החינוך לתמיכה מלאה בפרויקט, שכן בינתיים, כפי שצוין בכתבה, חברת הסטארט אפ "עץ הדעת" עושה זאת באופן וולנטרי לחלוטין ללא כל הכנסות. המניע אותה הוא פשוט האמונה שצריך לעשות שינוי. יישר כוחם וכן יירבו!

החיפוש במאגרי המידע - מכלי טכנולוגי לכלי פסיכולוגי - רשומה שביעית 5.12.09

אף כי סביבת החיפוש במאגר Ebsco חדשה היא לי, עקרון החיפוש ברור, וזאת כפי הנראה, נוכח הניסיון שצברתי בשעות החיפוש הארוכות במאגר ProQuest, אחר המאמרים הנכספים, בתקווה שיתנו מענה לנושאי הפרויקט והסמינריון. אל מלאכת החיפוש במאגר Ebsco, ניגשתי לאחר שקראתי בעיון רב את "הוראות השימוש", כפי שהופיעו באתר הקורס. לצערי, בניגוד למלאכת החיפוש במאגר הקודם, מאגר ה- ProQuest, את מאגר ה Ebsco מצאתי לפחות ידידותי עבורי. המעברים בין הלשוניות, הצורך להעתיק מושג ממסך אחד ולהדביקו באחר, וכמובן לזכור את הגבלות החיפוש לפני, במהלך ואחרי המעבר ממסך למסך... כל אלו סרבלו ויגעו מאוד את מלאכת החיפוש שלי. בעוד תסכולי גבר עלי, רגע לפני "הרמת הידיים הסופית", כשכמעט סגרתי את חלון מסך המאגר בנחישות, החלטתי לשנות כיוון חשיבה: לחפש במאגר באופן דומה לזכור לי מחיפושיי במאגרי המידע הקודמים, מבלי להיעזר בהוראות המקוונות. ואכן, הקלקתי, ולשמחתי כי גברה – הצלחתי! גיליתי מאמרים חדשים שאני מקווה שיתנו מענה לרקע התיאורטי של נושא המחקר שלי: מנהיגות מורות מאמנות בבית ספר הפועל כשותף עם המכללה. לאחר קריאת תקצירי המאמרים שעלו, שמרתי את הנראים לי רלוונטיים, בספריית המחשב שלי להדפסה ולקריאה מעמיקה יותר, בהמשך. היו פעמים שראיתי מאמרים שעלו במאגרים הקודמים, ואף הופתעתי לגלות שבאחדים מהם הקלקה עליהם הובילה אותי למאגר הקודם ProQuest בו הם נמצאו...
העובדה כי הצלחתי למצוא מאמרים בעודי מיישמת את שיטת החיפוש כפי שזכורה הייתה לי ממאמצי חיפושיי הקודמים, חיזקה את התובנות שעלו אצלי במהלך הלמידה המקוונת, אותן העליתי על הכתב בפוסטים הקודמים בבלוג זה: הידע נוצר, נבנה ומתגבש בצורה תהליכית. כמו תהליך החיפוש במאגר, שנהיה ממוקד יותר ויותר, כך גם ידע זה, של חיפוש במאגרי מידע אקדמיים מקוונים, מתגבש לעקרונות חיפוש (בבחינת הידע הטכנולוגי), הניתנים ליישום במאגרים אחרים. דברים אלו מזכירים לי מאוד את תורתו של ויגוצקי על הלמידה, בדברו על הכלים הפסיכולוגיים. ויגוצקי התייחס לרכישת הכלים בתרבות בה האדם חי, הפנמתם והפיכתם לנכס של הרוכש בהתהוותם לכלים פסיכולוגיים (עילם, 2003). לדעתי, המחשב ומאגרי החיפוש בו, הם הכלים התרבותיים בימינו. בתהליך של למידה והפנמה הם מתהווים להיות כלים פסיכולוגיים. על-פי ויגוצקי, תהליך ההפנמה כולל סדרה של טרנספורמציות. זהו תהליך ארוך המתחיל מפעילות חיצונית, המערבת תפקודים קוגניטיביים של קשב וזיכרון. הוא מתחיל בתהליך בין אישי, כלומר באמצעות אינטראקציה חברתית, ובאמצעות סדרה ארוכה של תהליכים התפתחותיים, הופך לתהליך תוך אישי, עד כדי שליטה מוחלטת של הלומד עליו (ויגוצקי, 2004). תהליכי הלמידה שעברתי בחיפוש במאגרי המידע המקוונים, מזכירים לי מאוד התהליך עליו מדבר ויגוצקי, וברצוני לעשות כעת את ההקבלה בין הדברים. כפי שלמדנו בשנה שעברה, בתחילה הילד (הלומד) נעזר במבוגר בעת השימוש בכלי. בהקבלה אלינו, אנו הסטודנטים לתואר השני – נעזרנו בהנחייתם האדיבה של בני מספריית המכללה, ושל ד"ר נילי מור, מנחת הקורס "ממידע לידע", ללימוד החיפוש במאגרי המידע. בתהליך ההפנמה של הכלי, כפי שלמדנו אצל פרו' מיכל צלרמאיר בשנה שעברה, הלומד משתמש בכלי ללא עזרה. זהו תהליך אותו מכנה ויגוצקי בשם "טרנספורמציה" או "פעולה הפוכה". פעולה כזאת תתבצע לטענתו, "רק לאחר סדרה של טרנספורמציות איכותיות. כל טרנספורמציה כזאת מתנה את השלב הבא אחריה ומותנית בשלב שקדם לה, כך שהטרנספורמציות קשורות זו בזו כשלבים עוקבים, בתהליך אינטגראלי שטבעו היסטורי" (עילם, 2003, עמוד 39). בהקבלה אלינו – אנו הלומדים, התנסינו בחיפוש עצמאי במאגרים, ומבלי משים נעזרנו פחות ופחות ב"מומחים" לדבר. נראה כי בתהליך החיפוש המתמשך, כלי החיפוש הפך אצלנו לפעולה הפוכה. בשלב הבא - הלומד ביקורתי כלפי הדרך שבה ביצע את הפעולה. הוא משווה בין אופן הביצוע לפני ההתערבות ואחריה, עם הכלי ובלעדיו –גם זאת עשינו בתהליכי הרפלקציה השונים, כשאנו שואלים עצמנו שאלות כגון: מה חידשה לנו ההנחיה של בני/ נילי? מה ההבדל ברמות ובעומק החיפוש לפני ההנחיה ולאחריה? במה תורם (אם בכלל) מאגר החיפוש לפרויקט ולסמינריון? ומה בכלל עדיף, ספר או מאגר?? בשלב הבא, כפי שלמדנו אצל פרו' מיכל צלרמאיר, הלומד משתמש בכלי לפתרון בעיות אחרות – בדיוק מה שקרה לי במאגר החיפוש ebsco, כאשר נעזרתי בעקרונות החיפוש של המאגר ProQuest, וביישום מוצלח שלהם בהעלאת הנתונים הרלוונטיים (אני מקווה. בחשבי על כך יותר, הרי שגם מיומנות החיפוש, המיון וההבחנה, מהווה חלק אינטגרלי מאותם עקרונות חיפוש מקוונים) לעבודתי. לפי ויגוצקי, בשלבים הבאים הלומד כבר לא זקוק לכלי, הוא מלמד אחרים להשתמש בו, ואף משכלל אותו. למעט נכונותי כי רבה, לסייע לחבריי ללמוד להשתמש בכלי, אינני רואה רלוונטיות של שלבים אחרונים אלו כעת ללמידה שלי בהקשר זה, שכן אני זקוקה גם זקוקה עד מאוד לכלי זה, ואני חושבת שמעצם מהותו– אמורים להיות זקוקים לו!

להלן המאמרים שמצאתי בהצלבת המונחים: teacher leadership, partnerships ו training teacher בוריאציות שונות:
Burton, S. L., & Greher, G. R. (2007). School – university partnerships: What do we know & Why do they matter? Arts Education Policy Review, 109. Retrieved December, 2, 2009, from http://web.ebscohost.com.ezproxy.levinsky.ac.il

Crawford, P. A., Killingsworth Roberts., & Hickman, R. (2009). All together now: Authentic university-school partnerships for professional development. Chidhood Education, 85. Retrieved December, 2, 2009, from http://web.ebscohost.com.ezproxy.levinsky.ac.il
Terry Knecht, D. (2007). Turning good teachers into great leaders. Educational Leadership, 65. Retrieved December, 2, 2009, from http://web.ebscohost.com.ezproxy.levinsky.ac.il
ביבליוגרפיה
1. עילם, ג' (2003). הפילוסופיה והפסיכולוגיה של ויגוצקי: מכלים תרבותיים לכלים פסיכולוגיים. בתוך: קוזולין, א' ועילם, ג' (עורכים). לב ויגוצקי – מחשבה ותרבות. ירושלים: מכון ברנקו-וייס. עמודים 364-373.
2. ויגוצקי, ל"ס (2004). למידה בהקשר חברתי. בעריכת מ' צלרמאיר וא' קוזלין. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.