פוסט מספר אחת עשרה
16.1.10
ברצוני להגיב לכתבתו של אור קשתי "המחשב לא תורם ללמידה", כפי שפורסמה בעיתון "הארץ" בתאריך 8.1.10. בכתבה זו מוצגת עמדה אמיצה מאוד, יש לומר, של פרופסור גבי סלומון, הידוע בתמיכתו במחשוב במערכת החינוך. בעמדתו הוא יוצא כנגד כוונת המשרד להוסיף מחשבים בכיתות. סלומון טוען כי אין לקחת כמובן מאליו שבכוחם של המחשבים לשנות את החינוך ואת הישגי הלומדים במערכת. הוא מתאר את ניסיונות הטמעת המחשוב בחינוך כ"איים של הצלחות שלא הפכו לכדי יבשת אחת", ומוסיף ואומר כי "מחקרים שהקיפו עשרות אלפי תלמידים ברחבי העולם מגלים כי הקשר בין הישגים לימודיים למחשוב הוא אפסי, ולעתים אפילו שלילי."
כסטודנטית להוראה שהשתתפה בשנות ה – 90' של המאה הקודמת (אני נשמעת לעצמי פתאום די ארכאית...) בפרויקט "מחר 98'" שהיה פרויקט חלוץ בהטמעת המחשוב במערכת החינוך, ומאז במהלך כל שנות ההוראה למדה וצברה תובנות שאף הועמקו בלימודי התואר השני בחינוך בשנתיים האחרונות, באשר למהות ומשמעות שילוב המחשוב והטכנולוגיה במערכת החינוך (ולראיה בלוג זה שלא אחת העלה תובנותיי אלו), מצאתי עצמי די המומה ואפילו קצת מבולבלת נוכח קריאת כתבה זו. ככל שאני הופכת ודנה בכך יותר ויותר ביני לבין עצמי וביני לבין עמיתיי ללימודים וקולגות להוראה, אני מבינה שהבלבול נובע לא מפני שאיני מסכימה עם עמדות אלו, אלא דווקא מפני שאני קוראת אותם מפיו של מי שלמדתי להכיר כאבות התומכים של הטמעת המחשוב בחינוך. יאמר לזכותו של פרופסור סלומון, שהוא מבסס דבריו על מחקרים שהוכיחו מסקנותיו, וכחוקר אמיתי הוא מעמיד את הדברים כמראה מול הקהילה החינוכית ובכלל.
כפי שטענתי, אני מסכימה מאוד עם דבריו, אף כי הם גרמו לי לאכזבה קלה, שכן הם ניפצו את האופטימיות (שמה אומר אשליה?) שהלכה ונבנתה אצלי באשר ליתרונות המחשוב בהוראה, מאז היותי כאמור פרח הוראה לפני קצת יותר מעשור, תובנה שהתחזקה לאורך הניסיון שצברתי כמורה שרוצה ומודעת לתרומת המחשב בחינוך. ואולי בעצם כאן טמון שורש ההסבר להבנתי את עמדתו של סלומון – פדגוגיה המשלבת מחשב בחינוך תלויה במורה, בהכשרתו ובניסיונו בתקשוב. אף כי גם לי המחשב היווה איום בשלבי הכשרתי הראשוניים כמורה, למדתי להכירו, ובאמצעות הכשרה מתאימה בלימודיי במכללה, ואף בהמשך – למדתי להתיידד עימו ולעמוד על יתרונותיו בשטח. יחד עם זאת ראיתי ולמדתי לדעת שאין התהליך מובן מאליו כלל ועיקר לכלל אוכלוסיית המורים. אל לנו לשכוח שרוב האנשים היקרים האלה נולדו בדור בו הטכנולוגיה לא הייתה מפותחת, כפי שהיא היום בדור ילדיהם ונכדיהם. רוב המורים הוכשרו בגישות ובשיטות הוראה מסורתיות ללא כל קשר או נגיעה בטכנולוגיה. עבורם זהו כלי חיצוני, שלעתים מהווה נטל ומעמסה על ההוראה. אני כמובן אומרת זאת בהסתייגות, כי יש מביניהם שמטמיעים אותו כחלק אינטגראלי בחיי היום יום האישיים והמקצועיים, אך עם יד על הלב – כמה מהם עושים זאת באמת? כאן אני מחזקת טענתה של מורה המלמדת ב"כיתה חכמה", כפי שהובאה בכתבה, ושמהווה לדעתי את לב העניין: "ללא שינוי בתפקידו המסורתי של המורה, אין יתרון לשימוש בטכנולוגיה ובמחשבים... חייבים להשקיע קודם כל במורים עצמם." אני מסכימה מאוד עם דבריה. למחשב יש תפקידים חשובים. הוא ממלא פונקציות, תומך, מעשיר ולעתים אף מקל על עבודת המורה. יחד עם זאת, כדי ששילובו יהיה אכן יעיל חשוב להשקיע בהכשרה מתאימה של המורים. וכשאני אומרת "הכשרה מתאימה" אני מתכוונת להכשרה צמודה לכל מורה בבית הספר (דבר שמחזיר אותי לפוסט שכתבתי בנושא מנהיגות טכנולוגית בבית הספר, ראה בבלוג זה). לשון אחר: צריך להשתמש במחשב כחלק מסביבה תומכת שלמה, כחלק מגישה שלמה, כי זוהי פדגוגיה אחרת, ועד שהמורה לא יטמיע אותה ככלי פסיכולוגי בהוראה, אינני בטוחה בתרומתו ככלי טכנולוגי.
למען הסר כל ספק, אינני מקלה ראש בעבודה המסורתית של המורה, שגם אני נוהגת בה לעתים. אני חושבת שבהוראה נכונה, מורה המלמד בגישה מסורתית יכול להביא את הישגי תלמידיו להישגים מצוינים יותר מאלף מחשבים. יחד עם זאת, כפי שטענתי לעיל, כמודעת ליעילותו של המחשב והתרומה הגדולה שיכולה להיות לו להוראה אני סבורה שהוא ישבח יותר תהליכים אלו. השילוב בין שתי דרכי הוראה אלו –המסורתית והטכנולוגית החדשנית, בתנאי הכשרה נכונים של המורים, יכול להיות השילוב המנצח, ובמלים אחרות: המחשב יתרום כשהמורה ייתרם – לפחות בדורנו אנו. ייתכן ולדור שנולד לתוך עידן המחשוב המתקדם ויוכשר בעתיד להוראה – הדברים ייראו לגמרי אחרת, אלא אם כן גם טכנולוגיה זו תראה בעתיד ארכאית ולא עדכנית. ימים יגידו...
16.1.10
ברצוני להגיב לכתבתו של אור קשתי "המחשב לא תורם ללמידה", כפי שפורסמה בעיתון "הארץ" בתאריך 8.1.10. בכתבה זו מוצגת עמדה אמיצה מאוד, יש לומר, של פרופסור גבי סלומון, הידוע בתמיכתו במחשוב במערכת החינוך. בעמדתו הוא יוצא כנגד כוונת המשרד להוסיף מחשבים בכיתות. סלומון טוען כי אין לקחת כמובן מאליו שבכוחם של המחשבים לשנות את החינוך ואת הישגי הלומדים במערכת. הוא מתאר את ניסיונות הטמעת המחשוב בחינוך כ"איים של הצלחות שלא הפכו לכדי יבשת אחת", ומוסיף ואומר כי "מחקרים שהקיפו עשרות אלפי תלמידים ברחבי העולם מגלים כי הקשר בין הישגים לימודיים למחשוב הוא אפסי, ולעתים אפילו שלילי."
כסטודנטית להוראה שהשתתפה בשנות ה – 90' של המאה הקודמת (אני נשמעת לעצמי פתאום די ארכאית...) בפרויקט "מחר 98'" שהיה פרויקט חלוץ בהטמעת המחשוב במערכת החינוך, ומאז במהלך כל שנות ההוראה למדה וצברה תובנות שאף הועמקו בלימודי התואר השני בחינוך בשנתיים האחרונות, באשר למהות ומשמעות שילוב המחשוב והטכנולוגיה במערכת החינוך (ולראיה בלוג זה שלא אחת העלה תובנותיי אלו), מצאתי עצמי די המומה ואפילו קצת מבולבלת נוכח קריאת כתבה זו. ככל שאני הופכת ודנה בכך יותר ויותר ביני לבין עצמי וביני לבין עמיתיי ללימודים וקולגות להוראה, אני מבינה שהבלבול נובע לא מפני שאיני מסכימה עם עמדות אלו, אלא דווקא מפני שאני קוראת אותם מפיו של מי שלמדתי להכיר כאבות התומכים של הטמעת המחשוב בחינוך. יאמר לזכותו של פרופסור סלומון, שהוא מבסס דבריו על מחקרים שהוכיחו מסקנותיו, וכחוקר אמיתי הוא מעמיד את הדברים כמראה מול הקהילה החינוכית ובכלל.
כפי שטענתי, אני מסכימה מאוד עם דבריו, אף כי הם גרמו לי לאכזבה קלה, שכן הם ניפצו את האופטימיות (שמה אומר אשליה?) שהלכה ונבנתה אצלי באשר ליתרונות המחשוב בהוראה, מאז היותי כאמור פרח הוראה לפני קצת יותר מעשור, תובנה שהתחזקה לאורך הניסיון שצברתי כמורה שרוצה ומודעת לתרומת המחשב בחינוך. ואולי בעצם כאן טמון שורש ההסבר להבנתי את עמדתו של סלומון – פדגוגיה המשלבת מחשב בחינוך תלויה במורה, בהכשרתו ובניסיונו בתקשוב. אף כי גם לי המחשב היווה איום בשלבי הכשרתי הראשוניים כמורה, למדתי להכירו, ובאמצעות הכשרה מתאימה בלימודיי במכללה, ואף בהמשך – למדתי להתיידד עימו ולעמוד על יתרונותיו בשטח. יחד עם זאת ראיתי ולמדתי לדעת שאין התהליך מובן מאליו כלל ועיקר לכלל אוכלוסיית המורים. אל לנו לשכוח שרוב האנשים היקרים האלה נולדו בדור בו הטכנולוגיה לא הייתה מפותחת, כפי שהיא היום בדור ילדיהם ונכדיהם. רוב המורים הוכשרו בגישות ובשיטות הוראה מסורתיות ללא כל קשר או נגיעה בטכנולוגיה. עבורם זהו כלי חיצוני, שלעתים מהווה נטל ומעמסה על ההוראה. אני כמובן אומרת זאת בהסתייגות, כי יש מביניהם שמטמיעים אותו כחלק אינטגראלי בחיי היום יום האישיים והמקצועיים, אך עם יד על הלב – כמה מהם עושים זאת באמת? כאן אני מחזקת טענתה של מורה המלמדת ב"כיתה חכמה", כפי שהובאה בכתבה, ושמהווה לדעתי את לב העניין: "ללא שינוי בתפקידו המסורתי של המורה, אין יתרון לשימוש בטכנולוגיה ובמחשבים... חייבים להשקיע קודם כל במורים עצמם." אני מסכימה מאוד עם דבריה. למחשב יש תפקידים חשובים. הוא ממלא פונקציות, תומך, מעשיר ולעתים אף מקל על עבודת המורה. יחד עם זאת, כדי ששילובו יהיה אכן יעיל חשוב להשקיע בהכשרה מתאימה של המורים. וכשאני אומרת "הכשרה מתאימה" אני מתכוונת להכשרה צמודה לכל מורה בבית הספר (דבר שמחזיר אותי לפוסט שכתבתי בנושא מנהיגות טכנולוגית בבית הספר, ראה בבלוג זה). לשון אחר: צריך להשתמש במחשב כחלק מסביבה תומכת שלמה, כחלק מגישה שלמה, כי זוהי פדגוגיה אחרת, ועד שהמורה לא יטמיע אותה ככלי פסיכולוגי בהוראה, אינני בטוחה בתרומתו ככלי טכנולוגי.
למען הסר כל ספק, אינני מקלה ראש בעבודה המסורתית של המורה, שגם אני נוהגת בה לעתים. אני חושבת שבהוראה נכונה, מורה המלמד בגישה מסורתית יכול להביא את הישגי תלמידיו להישגים מצוינים יותר מאלף מחשבים. יחד עם זאת, כפי שטענתי לעיל, כמודעת ליעילותו של המחשב והתרומה הגדולה שיכולה להיות לו להוראה אני סבורה שהוא ישבח יותר תהליכים אלו. השילוב בין שתי דרכי הוראה אלו –המסורתית והטכנולוגית החדשנית, בתנאי הכשרה נכונים של המורים, יכול להיות השילוב המנצח, ובמלים אחרות: המחשב יתרום כשהמורה ייתרם – לפחות בדורנו אנו. ייתכן ולדור שנולד לתוך עידן המחשוב המתקדם ויוכשר בעתיד להוראה – הדברים ייראו לגמרי אחרת, אלא אם כן גם טכנולוגיה זו תראה בעתיד ארכאית ולא עדכנית. ימים יגידו...
