"טיול הוא מקסים רק במבט לאחור..." - "במבט על" על הבלוג שלי

"טיול הוא מקסים רק במבט לאחור"/ פול ת'רו
רשומה שלוש עשרה 21.2.10

הציטוט שהבאתי לעיל, הולם מאוד ומסכם לדעתי את תהליך הלמידה שלי במסגרת ניהול הבלוג הנוכחי עד כה. על כך ברצוני לכתוב בפוסט זה.

לאחרונה שקדתי על ליטושים וסיומות אחרונים לעבודת גמר שאני מגישה במסגרת הקורס "ממידע לידע במרחב הדיגיטאלי – הלכה ומעשה" בלימודיי. נושא עבודתי התמקד בתיאור בלוג זה, אותו ניהלתי (ומן הסתם אמשיך לנהל בהמשך) במהלך לימודיי, כשאני בוחנת אותו באופן רפלקטיבי. אף כי הרחבתי את היריעה על הסוגיות שעלו בעבודה, אני מוצאת גם את פוסט זה בבלוג הנוכחי כמקום טבעי, ראוי ומתבקש להביע את תחושתי ברגעים אלו כלפי הבלוג שלי. זוהי תחושה שחשים כשמגלים דברים חדשים... לעתים מגלים אותם במהלך החיפוש, ולעתים דווקא כשלא מתכוונים... התחושה הזו מלווה בסיפוק ובהנאה צרופה. במהלך בחינת הבלוג הנוכחי הופתעתי לגלות עד כמה הוא היה רלוונטי להתפתחותי כלומדת: הוא היווה עבורי כלי שאפשר ארגון מידע שצברתי בלימודים. הכתיבה בו לצד קריאת פוסטים של חבריי לקורס, במסגרת הבלוגוספירה, עודדו אותי לחשיבה מחודשת על נושאים ותיאוריות אליהם נחשפתי, ולהעמקת הידע בהם. לא אחת נעזרתי בכתיבה בבלוג כדי לשתף את חבריי בחוויות, רשמים ומחשבות על תהליכי הלמידה האישיים שלי, אך גם על סוגיות בנושא שילוב הטכנולוגיה בחינוך, שנתקלתי בהן במדיה התקשורתית.
אני חושבת שבעוד שבתחילת הדרך הייתי די ספקנית באשר לתרומתו של הבלוג לתהליכי הלמידה שלי, כיום במבט לאחור, כשאני מתבוננת על הבלוג, אני נוכחת לשמחתי לראות כי חששותי התבדו לחלוטין. כיום אני מודעת לייחודו של הכלי כמתעד תהליכי למידה, ככלי המאפשר ניהול של ידע, ככלי שבמסגרת הלמידה החברתית בכלל והלמידה המקוונת בפרט, הוא יכול לתרום להבניית הידע. לא תמיד מודעים במהלך המסע לדברים אלו. אבל כשעוצרים לרגע ומתבוננים מגלים עד כמה "הטיול הוא מקסים רק במבט לאחור"- והגילוי הוא כיף גדול.

סקר חדש מצביע: "82% מהתלמידים רוצים לפטופ במקום ילקוט" - זה ייתכן! - זה אפשרי?

רשומה מספר שתים עשרה, 6.2.10
בהמשך לפוסט הקודם שכתבתי בבלוג זה, גיליתי היום כתבה מעניינת ב"קפטן אינטרנט" באתר עיתון הארץ. הכתבה שחוברה על ידי עודד ירון מציגה סקר בנושא סביבות למידה ממוחשבות המועדפות על ידי תלמידים. סקר זה נערך בינואר 2010 בקרב מדגם מייצג של 300 תלמידי כיתות י"א י"ב. הוא נערך על-ידי מט"ח והמרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט בבית-הספר, והוצג על-ידי גילה בן הר. הסקר העלה נתונים מעניינים, אליהם ברצוני להתייחס ברשומה זו. 82% מהתלמידים רוצים לפטופ במקום ילקוט. 52% מהם טוענים כי בית הספר לא מכין אותם לעתיד, ולא מעניק להם את המיומנויות הנדרשות לימינו. מעניין היה לקרוא שהתלמידים מודעים היטב לסיבות המונעות שימוש יעיל במחשב וברשת. הם הזכירו מחסור בשעות בחינוך לשימוש במחשב, גורמים טכניים כגון חיבור איטי לאינטרנט המקשה על עבודתם וכן – היעדר עידוד מצד המורים להשתמש בטכנולוגיה. לאור נתונים אלה, בן הר הביעה את אי הסכמתה לחלק מדבריו של פרופסור גבי סלומון (אליהם התייחסתי בפוסט האחרון), שטען כי "ההתייחסות למחשוב כחזות הכול היא אשליה". לטענתה דווקא בעידן בו אנו חיים כיום, בו הנגישות לשימוש במחשב בחיי היום יום היא גבוהה, חשוב להקנות לילדים מיומנויות שיסייעו להם להיות צרכנים ביקורתיים. לעומת פרופסור סלומון, בן הר מציינת הימצאותם של מחקרים המוכיחים שהמחשב תורם ללמידה. אך כמוהו היא גורסת שהמחשב אינו חזות הכול, אלא אמצעי שיש לדעת כיצד להשתמש בו.
ואכן, סקר, מחקר או כל שאלון זה או אחר... – כולם בסופו של דבר מגיעים לדעתי, למסקנה אחרונה זו. כמו בן הר, גם אני חושבת ששימוש מושכל במחשב עשוי לתרום ללמידה. אני גם חושבת שאין מנוס מלהכיר בעובדה שבעידן הטכנולוגי והפוסט מודרני בו אנו חיים, המחשב הוא חלק אינטגראלי משימושינו היום יומיים. ילדים נולדים לעולם זה, ולכן חשוב לפתח מיומנויות המתבקשות מכך. אני מסכימה עם הדוגמא שבן הר העלתה לפיה הילדים כותבים ב sms, במיילים וכדומה, וזהו סוג של כתיבה שיש לתת עליו את הדעת ולפתחו במקום להוקיעו. וכפי שהיא מצינת: "הילדים כבר שם. אנחנו צריכים לבוא ולומר שהמורים והמערכת צריכים להיות שם גם". יחד עם זאת, אני גורסת שמיומנות זו הנה אחת מיני רבות, שיש להקנות לילדים, זאת כמובן לצד מיומנויות נוספות בשפה ובכלל, שאין לזנוח אותן "בשם חשיבותו של המחשב".
ברצוני להתייחס לדבר נוסף - הסקר הציג נתון מדאיג שעלה מפי הנוער והעלה איזושהי תחושה שלהם של היעדר מוטיבציה מצד המורים להשתמש בטכנולוגיה. דברים אלו מחזקים את העמדה שהעליתי בפוסט הקודם באשר לחשיבות שיש להכשרה ולניסיון של המורה בתקשוב. יחד עם זאת, כפי שציינתי, אין "להאשים" את המורים, שרובם נולדו בדור אחר בו הטכנולוגיה הייתה מפותחת פחות, ונושא המחשוב נראה להם זר ולעתים אף מנוכר. וכפי שכתבתי באותו פוסט: "צריך להשתמש במחשב כחלק מסביבה תומכת שלמה" שכן זוהי פדגוגיה אחרת "שיש להטמיעה ככלי פסיכולוגי בתהליכי ההוראה למידה של המורים". כפי שציינתי בפוסט השני בבלוג זה, שילוב של מנהיגות טכנולוגית בכל בית ספר יהיה עשוי לסייע לכך מאוד. רק כך לדעתי ייושם שימוש מושכל של שילוב המחשב הן על ידי המורים והן על ידי התלמידים, כחלק אינטגראלי מהחיים ומהלמידה. רק כך ייעשה השימוש במחשב בבית הספר למשמעותי, וכך הייתכן (שקיים היום) יהפך לאפשרי!

המחשב תורם כשהמורה נתרם - תובנות בעקבות קריאת עמדתו של סלומון כפי שהופיעה בעיתון "הארץ"

פוסט מספר אחת עשרה
16.1.10
ברצוני להגיב לכתבתו של אור קשתי "המחשב לא תורם ללמידה", כפי שפורסמה בעיתון "הארץ" בתאריך 8.1.10. בכתבה זו מוצגת עמדה אמיצה מאוד, יש לומר, של פרופסור גבי סלומון, הידוע בתמיכתו במחשוב במערכת החינוך. בעמדתו הוא יוצא כנגד כוונת המשרד להוסיף מחשבים בכיתות. סלומון טוען כי אין לקחת כמובן מאליו שבכוחם של המחשבים לשנות את החינוך ואת הישגי הלומדים במערכת. הוא מתאר את ניסיונות הטמעת המחשוב בחינוך כ"איים של הצלחות שלא הפכו לכדי יבשת אחת", ומוסיף ואומר כי "מחקרים שהקיפו עשרות אלפי תלמידים ברחבי העולם מגלים כי הקשר בין הישגים לימודיים למחשוב הוא אפסי, ולעתים אפילו שלילי."
כסטודנטית להוראה שהשתתפה בשנות ה – 90' של המאה הקודמת (אני נשמעת לעצמי פתאום די ארכאית...) בפרויקט "מחר 98'" שהיה פרויקט חלוץ בהטמעת המחשוב במערכת החינוך, ומאז במהלך כל שנות ההוראה למדה וצברה תובנות שאף הועמקו בלימודי התואר השני בחינוך בשנתיים האחרונות, באשר למהות ומשמעות שילוב המחשוב והטכנולוגיה במערכת החינוך (ולראיה בלוג זה שלא אחת העלה תובנותיי אלו), מצאתי עצמי די המומה ואפילו קצת מבולבלת נוכח קריאת כתבה זו. ככל שאני הופכת ודנה בכך יותר ויותר ביני לבין עצמי וביני לבין עמיתיי ללימודים וקולגות להוראה, אני מבינה שהבלבול נובע לא מפני שאיני מסכימה עם עמדות אלו, אלא דווקא מפני שאני קוראת אותם מפיו של מי שלמדתי להכיר כאבות התומכים של הטמעת המחשוב בחינוך. יאמר לזכותו של פרופסור סלומון, שהוא מבסס דבריו על מחקרים שהוכיחו מסקנותיו, וכחוקר אמיתי הוא מעמיד את הדברים כמראה מול הקהילה החינוכית ובכלל.
כפי שטענתי, אני מסכימה מאוד עם דבריו, אף כי הם גרמו לי לאכזבה קלה, שכן הם ניפצו את האופטימיות (שמה אומר אשליה?) שהלכה ונבנתה אצלי באשר ליתרונות המחשוב בהוראה, מאז היותי כאמור פרח הוראה לפני קצת יותר מעשור, תובנה שהתחזקה לאורך הניסיון שצברתי כמורה שרוצה ומודעת לתרומת המחשב בחינוך. ואולי בעצם כאן טמון שורש ההסבר להבנתי את עמדתו של סלומון – פדגוגיה המשלבת מחשב בחינוך תלויה במורה, בהכשרתו ובניסיונו בתקשוב. אף כי גם לי המחשב היווה איום בשלבי הכשרתי הראשוניים כמורה, למדתי להכירו, ובאמצעות הכשרה מתאימה בלימודיי במכללה, ואף בהמשך – למדתי להתיידד עימו ולעמוד על יתרונותיו בשטח. יחד עם זאת ראיתי ולמדתי לדעת שאין התהליך מובן מאליו כלל ועיקר לכלל אוכלוסיית המורים. אל לנו לשכוח שרוב האנשים היקרים האלה נולדו בדור בו הטכנולוגיה לא הייתה מפותחת, כפי שהיא היום בדור ילדיהם ונכדיהם. רוב המורים הוכשרו בגישות ובשיטות הוראה מסורתיות ללא כל קשר או נגיעה בטכנולוגיה. עבורם זהו כלי חיצוני, שלעתים מהווה נטל ומעמסה על ההוראה. אני כמובן אומרת זאת בהסתייגות, כי יש מביניהם שמטמיעים אותו כחלק אינטגראלי בחיי היום יום האישיים והמקצועיים, אך עם יד על הלב – כמה מהם עושים זאת באמת? כאן אני מחזקת טענתה של מורה המלמדת ב"כיתה חכמה", כפי שהובאה בכתבה, ושמהווה לדעתי את לב העניין: "ללא שינוי בתפקידו המסורתי של המורה, אין יתרון לשימוש בטכנולוגיה ובמחשבים... חייבים להשקיע קודם כל במורים עצמם." אני מסכימה מאוד עם דבריה. למחשב יש תפקידים חשובים. הוא ממלא פונקציות, תומך, מעשיר ולעתים אף מקל על עבודת המורה. יחד עם זאת, כדי ששילובו יהיה אכן יעיל חשוב להשקיע בהכשרה מתאימה של המורים. וכשאני אומרת "הכשרה מתאימה" אני מתכוונת להכשרה צמודה לכל מורה בבית הספר (דבר שמחזיר אותי לפוסט שכתבתי בנושא מנהיגות טכנולוגית בבית הספר, ראה בבלוג זה). לשון אחר: צריך להשתמש במחשב כחלק מסביבה תומכת שלמה, כחלק מגישה שלמה, כי זוהי פדגוגיה אחרת, ועד שהמורה לא יטמיע אותה ככלי פסיכולוגי בהוראה, אינני בטוחה בתרומתו ככלי טכנולוגי.
למען הסר כל ספק, אינני מקלה ראש בעבודה המסורתית של המורה, שגם אני נוהגת בה לעתים. אני חושבת שבהוראה נכונה, מורה המלמד בגישה מסורתית יכול להביא את הישגי תלמידיו להישגים מצוינים יותר מאלף מחשבים. יחד עם זאת, כפי שטענתי לעיל, כמודעת ליעילותו של המחשב והתרומה הגדולה שיכולה להיות לו להוראה אני סבורה שהוא ישבח יותר תהליכים אלו. השילוב בין שתי דרכי הוראה אלו –המסורתית והטכנולוגית החדשנית, בתנאי הכשרה נכונים של המורים, יכול להיות השילוב המנצח, ובמלים אחרות: המחשב יתרום כשהמורה ייתרם – לפחות בדורנו אנו. ייתכן ולדור שנולד לתוך עידן המחשוב המתקדם ויוכשר בעתיד להוראה – הדברים ייראו לגמרי אחרת, אלא אם כן גם טכנולוגיה זו תראה בעתיד ארכאית ולא עדכנית. ימים יגידו...

"ילדי הכאפות" - טכנולוגיה בחינוך 2010

פוסט עשירי, 2.1.10
בדיוק אתמול, הגבתי בהנאה לאחד הבלוגים של חברותינו לקורס, אשר תארה את השימוש בטכנולוגיה לצורכי תיעוד וליצירת קשר בין אנשים במדינות שונות – במקרה שלה בעת טיול לאירופה. התלהבתי מאוד מתיאורים אלה ומהעובדה שאני חיה ב... עתיד. תובנות רבות חוזקו אצלי בעקבות הקריאה – על חשיבות השימוש בטכנולוגיה בכלל ובחינוך בכלל, ועד כמה היא מקדמת אותנו... תחושה עילאית זו התנפצה אצלי לרסיסים עת צפיתי אמש בחדשות ערוץ 2 – בכתבתה של יפעת גליק - "ילדי הכאפות" אליה ברצוני להתייחס בפוסט זה.

הכתבה תיעדה תופעה לפיה תלמידים בחטיבות הביניים ובתיכונים מתעדים מעשי אלימות: קללות, מכות והשפלות של חבריהם לכיתה, במכשיר טלפון נייד, ועד סוף יום הלימודים מעלים את הסרטון לרשת האינטרנט, רובם תחת הכותרת "ילדי הכאפות". כשראיינו את התלמידים המתעללים לפשר התופעה, הסתבר שאין הם רואים כל רע במעשה, עבורם הדבר נעשה "בשביל הצחוקים". מה שמקומם יותר מזה, הוא שחלק מהילדים המוכים מחייכים אל המצלמה כי אין להם ברירה, בעוד אחרים נשארים פסיביים.

מנהלי הרשתות החברתיות נמנעים בדרך כלל מלצנזר את הסרטונים האיומים האלה, קשים ככל שיהיו, ויותר מזה התופעה צוברת תאוצה כאשר מאות קבוצות קמות ברשת ה"פייסבוק" נגד אותם ילדים המנודים חברתית.
בעת צפייתי בכתבה זו מעבר לזעם הרב שהצטבר בקירבי על התופעה האיומה ועל השימוש המנוגד לחוק של הטכנולוגיה המתעדת ב"זמן אמת" אלימות לשמה והשפלה נוראית של ילדים שאינם מקובלים חברתית, גבר זעמי על אוזלת היד של החוק במדינת ישראל המתוקנת בה אנו חיים כיום, במאה ה-21. שאלתי את עצמי בתמיהה רבה, מדוע מנהלי הרשתות החברתיות נמנעים מלצנזר חומרים אלה? האם היו מאפשרים זאת, גם אם היה מדובר בילדם או בקרוב משפחתם? עד היכן נגיע? איזו חברה אנחנו?

תגובת משרד החינוך, כפי ששודרה באותה כתבה הייתה: "החוזר האחרון של מנכ"ל משרד החינוך מגדיר את הצילום ללא רשות ואת העלאת הצילומים לאינטרנט כאלימות חמורה. החוזר מדגיש שכל אלימות תטופל במלוא הרצינות בתוך בית-ספר, והתלמידים שיפעלו באופן זה ייענשו. מבחינתו של משרד החינוך אין 'אלימות בצחוק' ואנו נעצור את התופעה" – ואני חושבת שזה לא מספיק.

זה לא מספיק מכיוון שברוב הפעמים הסרטונים האלה מועלים באופן חשאי, בידיעת הילדים בלבד. עובדה היא שהכתבה תארה מקרה בו צולם סרטון שכזה בעת שיעור פיסיקה, כשהמורה יצאה לרגע מן הכיתה (מדוע היא יוצאת באמצע שיעור??). הילדים האחרים, וברוב הפעמים גם הילדים המוכים עצמם, שומרים על שתיקה מחשש לנידוי חברתי! ולכן, הטיפול הנקודתי, אף כי ראוי הוא, לדעתי אינו מספיק. כחלק מההתמודדות עם תופעה זו של שימוש בוטה בטכנולוגיה למטרות אלימות והשפלה גרידא, אני סבורה שיש לתת את הבמה לתכניות לימוד שיעסקו בתופעת האלימות בכלל וברשתות בתקשורת למיניהן בפרט החל מהגיל הרך. חשוב שתכניות אלה יעלו למודעות הילדים שנולדו לעידן טכנולוגי מפותח זה של המאה ה 21, את השימוש הבוטה שפרסומות בתקשורת (טלוויזיה, אינטרנט) מעלות, וכיצד האוריינות החזותית משרתת אותם לכך... יש לעשות זאת כמובן לצד נקיטת צעדי משמעת חמורים למיגור כל תופעת אלימות באשר היא (גם כנגד קללה הנאמרת "סתם בצחוק..."). חשוב שהמערכת תפעל בנחישות רבה בנושא.

מעבר לכך, אני מקווה מאוד ששידור הכתבה יפקח את עיני הציבור בכלל ואת עיני מקבלי ההחלטות במדינה הזו בפרט כדי לקום ולעשות מעשה! לחוקק חוקים למשל, שיאסרו על מפעילי הרשתות החברתיות להעלות סרטונים שכאלה. ואף יותר מזה, בעידן הטכנולוגי המפותח כל כך בו אנו חיים כיום, שתהיה חובה על אותם מנהלי רשתות לאתר ולדווח לגורמים המוסמכים על אותם נערים המעלים לאתרם סרטוני אלימות אלה. ואולי בכלל ראוי לאסור שימוש בטלפונים ניידים בשטח בית הספר (ושום זכויות תלמיד לא יפגעו כאן. להיפך – הם יישמרו!) הגיע הזמן אפוא לקום ולהלחם בתופעה ובאדישות והלגיטימציה הסמויות החובקות אותה, ויפה שעה אחת קודם.